הפחד שלי או הפחד שלו? איך אנחנו מעבירים פחדים לילדים בלי לשים לב

טיול בוקר אחד עם הכלבים גרם לי לחשוב על האופן שבו ילדים לומדים לפחד, על הקו הדק שבין הגנה להגנת יתר, ועל מה שאנחנו כהורים יכולים לעשות אחרת.

שתי שניות ברחוב

הבוקר, בזמן טיול עם הכלבים שלי, ראיתי אמא וילדה הולכות מולי. הילדה הייתה על קורקינט, האמא הלכה לידה. הן היו עסוקות בעצמן, והכלבים שלי היו עסוקים בעצמם.

לא הייתה ביניהם אינטראקציה. הכלבים לא גילו בהן שום עניין, והילדה לא גילתה עניין בכלבים.

כשהתקרבנו, האם משכה את בתה אליה, הצמידה אותה לגוף והחזיקה אותה חזק.

זה הכול. אירוע קטן, שיכול היה לעבור בלי שהייתי מקדיש לו מחשבה נוספת.

אני לא יודע מה עבר לאותה אמא בראש. אולי היא חוששת מכלבים. אולי היא חוותה בעבר אירוע לא נעים. אולי היא פשוט רצתה לשמור על מרחק בטוח בין ילדה על קורקינט לבין כמה כלבים זרים. כל אחת מהאפשרויות האלה הגיונית.

אבל בתור מי שעובד שנים עם ילדים, הורים וכלבים, התנועה הזאת הזכירה לי תופעה מעניינת: לפעמים אנחנו מעבירים לילדים שלנו תגובה רגשית עוד לפני שהם הספיקו לפתח תגובה משל עצמם.

איך ילד לומד לפחד ממשהו שמעולם לא פגע בו?

תחשבו על ילד קטן שנתקל לראשונה במשהו לא מוכר. כלב גדול, חרק, אדם זר או רעש חזק.

הוא לא תמיד יודע אם מה שעומד מולו מסוכן. אחת הדרכים שבהן הוא לומד להבין את הסיטואציה היא להסתכל על המבוגר שנמצא לידו.

אם המבוגר נינוח, זה יכול לעזור לילד להרגיש בטוח יותר. אם המבוגר קופא, מתכווץ או מגיב בבהלה, גם זאת אינפורמציה.

לא צריך להגיד "זה מסוכן". לפעמים שפת הגוף כבר אומרת את זה.

בפסיכולוגיה התפתחותית אנחנו מכירים את המושגים למידה תצפיתית והכוונה חברתית (Social Referencing). ילדים לומדים גם דרך התבוננות בתגובות הרגשיות של אחרים, במיוחד של הדמויות המשמעותיות בחייהם.

סקירה שיטתית ומטא-אנליזה שפורסמה בשנת 2023 בחנה מחקרים על העברת פחד מהורים לילדים בגיל הרך. החוקרים מצאו שצפייה בתגובות פחד של הורה יכולה להשפיע על הפחד ועל התנהגות ההימנעות של הילד.

אבל יש כאן נקודה שחשוב להבין: זה לא אומר שכל פעם שהורה נבהל, הילד יפתח פחד. גם המזג של הילד, ההתנסויות האישיות שלו, הסביבה והגורמים הביולוגיים משפיעים. העברה בין-דורית אינה גזירת גורל.

העניין הוא לא תגובה אחת ברחוב. העניין הוא מה קורה כשאותו דפוס חוזר שוב ושוב.

כשהגנה הופכת למסר

אני רוצה להפריד בין שני דברים שלפעמים מתערבבים לנו: להגן על הילד וללמד אותו לפחד.

להרחיק ילד מכלב לא מוכר יכול להיות מעשה אחראי מאוד. לא כל כלב מעוניין במגע, לא כל ילד יודע לקרוא שפת גוף של כלבים, וכשמדובר בילדים קטנים, האחריות לבטיחות מוטלת על המבוגרים.

אני עצמי מקפיד מאוד על גבולות ברורים במפגש בין ילדים לכלבים.

אבל הדרך שבה אנחנו מגיבים משנה.

אפשר להגיד לילד: "בוא נזוז קצת הצידה כדי לתת לכלבים לעבור."

ואפשר להגיב בבהלה, למשוך אותו במהירות ולומר: "תיזהר מהכלבים!"

בשני המקרים שמרנו על מרחק. אבל ייתכן שהעברנו מסרים שונים לחלוטין.

במקרה הראשון אנחנו מלמדים התנהגות בטוחה. במקרה השני אנחנו עלולים ללמד שהמפגש עצמו מאיים, גם כשהוא מתנהל בשקט.

וזה לא נגמר בכלבים.

הורה שחווה השפלה חברתית עלול להיות דרוך מאוד בכל פעם שהילד שלו פוגש ילדים חדשים. הורה שחווה כישלון עלול להתקשות לאפשר לילד להתנסות במשהו שיש בו סיכוי להיכשל. והורה שגדל בבית שבו טעויות נענשו בחומרה עלול להגיב בעוצמה גם לטעות קטנה של הילד.

לא מפני שהוא רוצה להזיק לילד שלו. לפעמים בדיוק להפך. הוא כל כך רוצה לחסוך ממנו כאב, שהוא מגיב למה שהוא עצמו זוכר, ולא רק למה שמתרחש עכשיו.

זה אחד המנגנונים שבאמצעותם דפוסים יכולים לעבור בין דורות.

איך מזהים שהפחד שלנו מנהל את התגובה?

השלב הראשון הוא לא לנסות לבטל את הפחד. לפחד יש תפקיד חשוב. הוא עוזר לנו לזהות סכנות ולהגן על עצמנו ועל האנשים שחשובים לנו.

השאלה היא האם הפחד עוזר לנו להגיב למציאות, או שהוא מנהל אותנו גם כשהמציאות אינה מצדיקה את עוצמת התגובה.

הנה כמה דברים שאפשר להתחיל לשים לב אליהם.

1. הגוף מגיב לפני שהספקתם לחשוב

אתם רואים משהו, ולפני שבדקתם מה באמת קורה, אתם כבר מושכים את הילד, מרימים את הקול, מתקשחים או מתערבים.

לפעמים יש לכך סיבה מצוינת. אם הילד רץ לכביש, אין זמן לעצור ולנתח את הרגשות שלנו. צריך לפעול.

אבל כשהמצב אינו דחוף, כדאי לבדוק מה הפעיל אותנו. האם ראינו סכנה ממשית, או שהגוף הגיב לאפשרות שמשהו רע עלול לקרות?

2. הילד היה רגוע עד שהתערבתם

זה לא מוכיח שהפחד הגיע מאיתנו, אבל זה סימן שכדאי לשים לב אליו.

יכול להיות שהילד בכלל לא ראה את המצב כמאיים. ייתכן שהתגובה שלנו היא שהפנתה את תשומת ליבו לסכנה אפשרית.

3. אנחנו משתמשים הרבה במשפטים כמו "אני לא מרשה, כי זה מסוכן"

לפעמים זה באמת מסוכן. אבל שווה לבדוק אם אנחנו יודעים להסביר מהי הסכנה המדויקת, או שאנחנו משתמשים במילה הזאת כשאנחנו בעצם מתכוונים לומר "זה מפחיד אותי".

4. אנחנו מנסים למנוע מהילד כל אפשרות לאי-נוחות

לא רק סכנה פיזית. גם אכזבה, מבוכה, תסכול וכישלון.

כשאנחנו מסלקים מדרכו כל אתגר, מתוך רצון להגן עליו, אנחנו עלולים למנוע ממנו הזדמנות חשובה לגלות שהוא יודע להתמודד.

חמישה דברים שאפשר לעשות אחרת

1. לעצור ולשאול: של מי הפחד הזה?

זאת השאלה החשובה ביותר בעיניי.

לפני התגובה, אם המצב מאפשר, שאלו את עצמכם: האם הילד שלי מביע פחד? האם יש כאן סכנה ממשית? או שאני מגיב למשהו מתוך הניסיון האישי שלי?

לא תמיד תהיה לכם תשובה מיידית. עצם השאלה יכולה ליצור מרווח קטן בין הרגש לפעולה.

2. להחליף אזהרה כללית בהסבר מדויק

במקום "תיזהר, הכלב הזה מסוכן", אפשר לומר "אנחנו לא ניגשים לכלב שאנחנו לא מכירים בלי רשות ובלי לבדוק שהוא רוצה במפגש".

במקום "אתה תיפול!" אפשר לומר "תסתכל לאן אתה נוסע ותאט לפני הפנייה".

ההבדל הוא שאנחנו מלמדים את הילד מה לעשות, ולא רק ממה לפחד.

ילדים צריכים כלים להתמודדות, לא רק רשימה של דברים שצריך להימנע מהם.

3. להראות שאפשר להרגיש פחד ולפעול בשיקול דעת

נניח שאתם חוששים מכלבים והילד שואל למה התרחקתם.

אפשר לענות: "אני קצת חושש מכלבים שאני לא מכיר, אז אני מעדיף שנשמור מרחק. לא כל כלב מסוכן, ואפשר לעבור לידם בצורה רגועה."

אין צורך להעמיד פנים שאתם לא מפחדים.

כשילד רואה מבוגר שמזהה את הפחד שלו, מדבר עליו ומנהל אותו, הוא מקבל דוגמה לדרך שבה אפשר להתמודד עם רגשות לא נעימים. זה בדיוק הלב של מה שאנחנו מכנים מנהיגות שקטה של הורים.

4. לאפשר חוויות חדשות, בלי לכפות אותן

אם הילד כבר חושש מכלבים, המטרה אינה להכריח אותו ללטף כלב כדי להוכיח שאין ממה לפחד.

אפשר להתחיל בהתבוננות ממרחק בטוח, להכיר שפת גוף של כלבים, ובהמשך, אם הילד מעוניין ובתנאים מתאימים, לאפשר מפגש הדרגתי עם כלב רגוע ומוכר ועם איש מקצוע שמבין את ההתנהגות שלו.

הילד לא חייב ללטף, והכלב לא חייב להסכים למגע.

המטרה היא לא להפוך כל ילד לאוהב כלבים. המטרה היא לאפשר לו ללמוד מהניסיון שלו, בקצב שמתאים לו ובביטחון.

5. לתקן גם אחרי שהגבנו מתוך פחד

זאת אולי הנקודה שהכי חשוב לי שהורים ייקחו מכאן.

נבהלתם? משכתם את הילד? צעקתם משהו שלא באמת התכוונתם אליו?

אפשר לחזור לזה אחר כך.

"היום, כשראינו את הכלבים, נבהלתי ומשכתי אותך אליי. אני קצת חושש מכלבים, אבל לא ראיתי שהם ניסו להתקרב אלינו. בפעם הבאה נוכל פשוט לזוז הצידה ולתת להם לעבור."

התיקון לא מוחק את מה שקרה, אבל הוא נותן לילד אפשרות להבין את האירוע אחרת.

אנחנו גם מלמדים אותו משהו חשוב על יחסים: מותר למבוגרים לטעות, ומותר להם לקחת אחריות ולתקן.

אם הפחד שלנו חוזר שוב ושוב, מגביל מאוד את חיי המשפחה או גורם להימנע מפעילויות רבות, כדאי להיעזר באיש מקצוע. לא כל מעגל צריך לשבור לבד.

אנחנו לא חייבים להעביר הלאה את מה שקיבלנו

אני חוזר לאותו רגע מהבוקר.

אמא, ילדה, קורקינט, כמה כלבים שעוברים ברחוב.

אין לי דרך לדעת מה הילדה הרגישה, מה האם הרגישה או איזו משמעות הייתה לאותה תנועה קצרה עבור שתיהן.

אבל אני יודע שהמפגש הזה גרם לי לחשוב על האחריות שיש לנו כמבוגרים, לא רק למה שאנחנו מלמדים במילים, אלא גם למה שאנחנו מדגימים בהתנהגות.

חלק מהפחדים שלנו מבוססים על חוויות אמיתיות וכואבות. חלקם עזרו לנו לשרוד תקופות קשות. אין סיבה להתבייש בהם או להילחם בעצמנו בגלל שהם קיימים.

אבל העובדה שפחד מסוים היה חלק מהסיפור שלנו, לא אומרת שהוא חייב להפוך לחלק מהסיפור של הילדים שלנו.

אנחנו לא יכולים להבטיח שהם לא יפחדו. אנחנו גם לא צריכים.

אנחנו יכולים לעזור להם לזהות סכנות, להתמודד עם קושי, ללמוד להירגע ובעיקר להבין שהם מסוגלים לפגוש את העולם בלי שאנחנו נקבע מראש ממה הם חייבים לפחד.

לא כל מה שעבר אלינו מהדור הקודם צריך לעבור לדור הבא. לפעמים השינוי מתחיל בשנייה אחת שבה אנחנו בוחרים להגיב אחרת.

---

קריאה נוספת באתר

כשהילד רוצה להמשיך, אבל הכלב כבר לא – על גבולות, בחירה ומה ילדים לומדים מההחלטות שלנו.

מסדרון, ילדה וכלב: אמת חדשה על טיפול בעזרת כלבים לתלמידים עם חרדה – מה המחקר העדכני אומר.

חיבוק מהלהקה – משאבים להורים – כלים ומדריכים נוספים להורים.

להעמקה מקצועית

Nimphy ועמיתים (2023): סקירה שיטתית ומטא-אנליזה בנושא העברת פחד מהורים לילדים

Child Mind Institute: כיצד להימנע מהעברת חרדה לילדים

האיגוד האמריקאי לרפואה וטרינרית: התנהלות בטוחה של ילדים בסביבת כלבים