כשהילד רוצה להמשיך, אבל הכלב כבר לא
על גבולות, בחירה, אחריות והרגעים שבהם אנחנו נדרשים להחליט עבור מי אנחנו באמת נמצאים בחדר.
מרכז יהב
תדמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה.
ילד שיושב מולכם כבר חצי שעה. אתם מנסים להגיע אליו, להניע אותו לפעולה, לעורר בו עניין. הוא עונה בקצרה, מתחמק, מסרב לשתף פעולה. אתם מחליפים תרגיל, משנים גישה, מנסים למצוא את הדרך אליו.
ואז, סוף סוף, משהו קורה.
הוא מחייך. מתקרב. מושיט יד אל הכלב. פתאום יש קשר, יש רצון, יש התלהבות. אולי בפעם הראשונה באותו מפגש אתם מרגישים שמשהו נפתח.
דווקא באותו רגע הכלב קם, מתרחק ומחפש לעצמו מקום אחר.
הילד מסתכל עליכם.
״אבל אני רוצה ללטף אותו.״
ואתם עומדים שם, בין ילד שסוף סוף רוצה להשתתף לבין כלב שכרגע מעדיף להתרחק.
מה אתם עושים?
השבוע העליתי את הדילמה הזאת בקהילה המקצועית החדשה שלנו, ״כלבנות טיפולית | מעבר לתרגיל״, והתפתח דיון מעניין.
היו מי שהציעו להסביר לילד שהכלב זקוק להפסקה, להמשיך לפעילות אחרת ולדאוג לסיום חיובי של המפגש. אחרים העלו אפשרות להחליף כלב, אם יש כלב נוסף שמתאים לעבודה. עלתה גם גישה שלפיה, בהתאם להיכרות עם הכלב, אפשר לפעמים לבקש ממנו עוד קצת סבלנות לטובת הרגע הטיפולי.
אני יכול להבין את ההיגיון שמאחורי כל אחת מהתשובות האלה.
אבל הדיון גרם לי לחשוב על שאלה נוספת.
כשאנחנו רוצים לסיים מפגש בחוויה טובה, של מי החוויה הזאת?
הרגע שבו הרצונות מתנגשים
אנחנו רגילים לחשוב על המטרות הטיפוליות שלנו.
אנחנו מתכננים מפגשים, מגדירים יעדים, בוחרים כלב מתאים, מכינים פעילויות וחושבים כיצד נוכל לסייע למטופל להתקדם.
אנחנו רוצים לראות את הילד מצליח.
רוצים לראות אותו יוזם, מתמודד, מתקשר, בונה ביטחון ומרגיש מסוגלות.
וכשהרגע הזה סוף סוף מגיע, טבעי שנרצה להחזיק בו עוד קצת.
אבל בתוך כל התכנון הזה נמצא גם הכלב.
יש לו העדפות. יש לו גבולות. יש ימים שבהם הוא נינוח וסבלני יותר, ויש ימים שבהם הוא זקוק למרחב. הוא יכול להיות נלהב בתחילת המפגש, ובהמשך להתעייף. הוא יכול ליהנות מאינטראקציה מסוימת ובשלב כלשהו להחליט להתרחק.
אנחנו מכירים את הכלבים שלנו. לפחות כך אני מקווה.
אנחנו יודעים איזה כלב נהנה ממגע, מי זקוק לזמן כדי להתרגל, מי מתקשה עם תנועות חדות ומי מסוגל לעבוד בסביבה עמוסה.
אבל ההיכרות הזאת מחייבת אותנו להמשיך להתבונן.
כי גם כלב שעבד איתנו מאות שעות, כלב שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות, עשוי להגיע לרגע שבו הוא זקוק להפסקה.
ופה מתחילה האחריות שלנו.
כמה עוד אפשר לבקש מכלב?
אחת הנקודות שעלו בדיון הייתה שיש כלבים שאפשר לבקש מהם עוד קצת סבלנות.
וזו נקודה ששווה להתעכב עליה.
בעבודה שלי עם הכלבים למדתי שיש הבדל בין היכולת של כלב להתמודד עם סיטואציה לבין האופן שבו הוא חווה אותה.
יש כלבים שמסוגלים להישאר רגועים גם כשהסיטואציה פחות נעימה להם. חלקם למדו לאורך השנים להתמודד עם גירויים, עם תסכול ועם הצורך להמתין. יש כלבים שיכולים לשאת עומס מסוים מבלי להראות סימני מצוקה בולטים.
זו יכולת חשובה, ואנחנו בהחלט עובדים על פיתוח סבלנות, ויסות והתמודדות.
אבל דווקא עם הכלבים האלה נדרשת מאיתנו תשומת לב גדולה.
כלב שמסוגל לסבול משהו עשוי להמשיך לשתף פעולה גם כשהוא כבר מתקשה.
ולפעמים אנחנו, מתוך הרצון להצליח במפגש, עלולים לפרש את שיתוף הפעולה שלו כהוכחה שהכול בסדר.
לכן אני משתדל להסתכל על התמונה המלאה.
מה הייתה ההתנהגות שלו לפני כמה דקות? האם הוא עדיין יוזם קשר? האם הוא חוזר לאינטראקציה מרצונו? מה קורה עם הגוף שלו, עם הנשימה, עם התנועה? האם מופיעים סימנים חוזרים של הימנעות, מתח או ניסיון להתרחק?
גם הפניית ראש אחת לא מספרת בהכרח את כל הסיפור. צריך להכיר את הכלב, את ההקשר ואת רצף ההתנהגויות שלו.
הגזע, הגיל והניסיון הקודם יכולים לסייע לנו להבין את הכלב, אבל בסופו של דבר אנחנו עובדים עם הפרט שנמצא מולנו באותו רגע.
ואם אני מזהה שהכלב כבר מתקשה, שהעומס עולה או שהוא מנסה באופן ברור להפסיק את האינטראקציה, אני מחויב להתייחס לכך.
גם אם הילד בדיוק התחיל להיפתח.
גם אם הפעילות שהכנתי עדיין לא הסתיימה.
גם אם אני מרגיש שהיינו כל כך קרובים להשגת המטרה.
ההיכרות שלי עם הכלב מעניקה לי את היכולת לזהות את הגבולות שלו, ואיתה מגיעה האחריות לשמור עליהם.
ומה עם הילד?
כאן הסיפור מסתבך.
כי הילד שביקש ללטף את הכלב עשוי לחוות את ההתרחקות כדחייה.
יכול להיות שהוא התאמץ מאוד כדי להתקרב. יכול להיות שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש מספיק בטוח ליזום קשר. אולי הוא ייעלב, יכעס או יחליט שהוא כבר לא רוצה להשתתף.
אנחנו צריכים לראות גם את זה.
אני לא מצפה מילד להבין מיד מדוע הכלב מתרחק, ואני לא מצפה ממנו להגיב בשלווה רק מפני שהסברתי לו שלכלב יש רצונות משלו.
לפעמים יהיה לו קשה.
וזה בסדר שיהיה לו קשה.
אפשר לתת מקום לאכזבה שלו, לכעס ולתחושת הדחייה. אפשר לשבת לידו ולנסות להבין מה הוא מרגיש. אפשר לחשוב יחד איך ממשיכים מכאן.
נניח שהוא אומר לי:
״אבל הוא לא אוהב אותי.״
זו כבר הזדמנות לשיחה אחרת לגמרי.
למה הוא חושב שהכלב לא אוהב אותו? האם כל מי שמתרחק מאיתנו עושה זאת משום שהוא לא רוצה אותנו? האם יש מצבים שבהם אנחנו עצמנו רוצים להיות לבד, גם כשאנחנו אוהבים את מי שנמצא לידנו?
ואולי הילד בכלל לא פנוי לשיחה הזאת כרגע.
אולי הוא פשוט מאוכזב.
אז נהיה איתו באכזבה.
אנחנו לא חייבים להפוך כל התרחשות לשיעור בזמן אמת.
לפעמים ההבנה מגיעה בהמשך, אחרי שהרגשנו, התמודדנו ונתנו לדברים לשקוע.
מי מחליט איך יסתיים המפגש?
אחת ההצעות שעלו בדיון הייתה לסיים באינטראקציה חיובית עם הכלב, למשל ליטוף או הברשה.
אני מבין את הרצון הזה.
אנחנו רוצים שהילד יצא עם תחושה טובה, שהמפגש לא יסתיים בתסכול, שהקשר שנוצר יישמר.
אבל אם הכלב התרחק וביקש מרחב, אני רוצה לשאול מה בעצם המשמעות של החזרה אליו.
האם היא משרתת צורך טיפולי מוגדר? האם הכלב חזר להיות פנוי למגע? האם אנחנו רואים שהוא מעוניין להשתתף?
או שאנחנו מנסים לתקן את תחושת האכזבה של הילד באמצעות הכלב?
אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר מהנטייה שלנו לסדר לילדים את המציאות כך שתמיד תסתיים כפי שהם רצו.
החיים מלאים במפגשים עם רצונות שונים משלנו.
אנחנו פוגשים אנשים שלא מסכימים איתנו, חברים שלא רוצים לשחק, בני זוג שזקוקים למרחב וילדים שמסרבים לבקשה שלנו.
לפעמים אנחנו צריכים להתמודד עם גבול שמישהו אחר מציב.
ללמוד לכבד גבול כזה זו מיומנות אנושית מורכבת. היא דורשת מאיתנו להכיר ברצונו של האחר, גם כשהרצון הזה מתנגש עם הצורך שלנו.
וכלב יכול לאפשר לנו להתנסות בכך באופן מוחשי מאוד.
הילד רצה ללטף. הכלב התרחק. עכשיו אנחנו צריכים לקבל החלטה כיצד ללוות את שניהם.
אפשר לסיים את המפגש בסיפור על הכלב, בבחירת פעילות לפעם הבאה, במשחק שאינו דורש ממנו להשתתף או בשיחה קצרה על מה שקרה.
אם הכלב נח, התאושש ובחר לחזור לאינטראקציה, אפשר לבחון אם מתאים להמשיך איתו. ואם הוא מעדיף להישאר במקומו, נאפשר לו.
לפעמים נזמין את הילד לבחור כיצד להיפרד ממנו מרחוק.
גם הבחירה הזאת יכולה להיות משמעותית.
ומה עושים כשיש רק כלב אחד?
זו שאלה מעשית שעלתה בדיון, ואני חושב שהיא חשובה.
לא לכולם יש אפשרות להגיע לטיפול עם כמה כלבים. יש מטפלים שעובדים עם כלב אחד בלבד, ויש מצבים שבהם כלב נוסף פשוט אינו מתאים למטופל או לסיטואציה.
לכן חשוב בעיניי להכין גם אפשרויות להמשך מפגש שאינן תלויות בהשתתפות פעילה של הכלב.
אפשר לעבוד עם תמונות, להמחיז סיטואציות, לתכנן פעילות למפגש הבא, להשתמש בציוד או לחזור לשיחה שהתפתחה בתחילת המפגש.
אבל צריך להכיר בכך שלפעמים המפגש פשוט לא יתקדם בדרך שתכננו.
ואולי אפילו נחליט לסיים אותו מוקדם.
זו יכולה להיות החלטה מקצועית טובה, אם היא התקבלה מתוך שיקול דעת ומתוך אחריות כלפי המשתתפים.
אני חושב שאחד הדברים שמטפל צריך ללמוד הוא להתמודד גם עם התכניות שלו שלא מתממשות.
עם תרגיל שלא עבד.
עם ילד שלא שיתף פעולה.
עם כלב שהיה זקוק למנוחה מוקדם מהצפוי.
עם הצורך לקבל החלטה שלא בהכרח תמצא חן בעיני כולם.
המצבים האלה דורשים גמישות, אבל גם גבולות פנימיים ברורים.
כי במפגש טיפולי עם כלב יש לפחות שלושה שותפים שמשפיעים על מה שמתרחש: המטופל, הכלב והמטפל.
ורק אחד מהם אחראי באופן מקצועי לתכנון המפגש, לניהול הסיכונים ולקבלת ההחלטות.
האחריות הזאת נמצאת אצלנו.
מה הכלב לומד מאיתנו?
יש עוד צד לסיפור הזה, שלפעמים אנחנו פחות עוצרים לחשוב עליו.
בכל מפגש טיפולי מתרחשת גם למידה של הכלב.
הוא לומד מהניסיון שלו איתנו, מהתגובה שלנו להתנהגויות שלו, מהדרך שבה אנחנו מנהלים את הסביבה ומהתוצאות של הבחירות שלו.
כשכלב מתרחק משום שקשה לו, האופן שבו נגיב עשוי להשפיע על הדרך שבה יתמודד עם מצבים דומים בעתיד.
אם נזהה את הצורך שלו וניתן לו מרחב, אנחנו מאפשרים לו לחוות שההתרחקות שלו הובילה להפחתת העומס.
אם נחזיר אותו שוב ושוב לסיטואציה שממנה הוא מנסה לצאת, אנחנו עלולים ללמד אותו שהאיתותים שלו אינם משיגים את התוצאה שהוא צריך.
לאורך זמן, להתנסויות האלה יכולה להיות השפעה על הביטחון שלו ועל התנהגותו במפגשים הבאים.
לכן אני רוצה שהכלבים שעובדים איתי ירגישו שהם יכולים לתקשר איתי גם כשמשהו קשה להם.
שאני אראה אותם.
שאני אקשיב.
שאני אדע מתי לבקש מהם להתאמץ ומתי לאפשר להם לעצור.
אני מבקש מהם לא מעט. הם נכנסים איתי לסביבות מורכבות, פוגשים אנשים שונים, מתמודדים עם גירויים ומשתתפים בתהליכים שדורשים מהם יכולות רבות.
מגיע להם שאהיה קשוב למה שהם מבקשים ממני בחזרה.
יש דברים שילדים לומדים מהדרך שבה אנחנו מתנהגים
אני חוזר לרגע ההוא מתחילת המאמר.
הילד מושיט יד. הכלב מתרחק. הילד מבקש להמשיך.
עכשיו הוא מסתכל עלינו.
באותו רגע הוא רואה כיצד אנחנו מתייחסים לבחירה של מישהו אחר.
הוא רואה מה אנחנו עושים כשהרצונות מתנגשים.
הוא לומד מהתגובה שלנו עד כמה אנחנו מוכנים להקשיב, איך אנחנו מתמודדים עם אכזבה ואיזו משמעות אנחנו נותנים לגבולות.
אפשר לדבר איתו במשך מפגש שלם על אמפתיה.
אפשר להכין פעילות נהדרת על כבוד הדדי.
אפשר להסביר לו שלכל אחד יש רצונות ורגשות משלו.
אבל כשהכלב מתרחק, כל הדברים האלה מקבלים צורה ממשית.
יש כאן מישהו שהילד רוצה בקרבתו, והמישהו הזה כרגע מבקש אחרת.
והילד רואה אותנו מקבלים החלטה.
מה שנעשה באותו רגע עשוי להישאר איתו הרבה אחרי שישכח את שם התרגיל או את המטרה שהצבנו בתחילת המפגש.
אני מאמין שאחד הכוחות הגדולים של העבודה עם כלבים נמצא ברגעים האלה.
ברגע שבו אנחנו צריכים להקשיב למישהו שלא מדבר בשפה שלנו.
ברגע שבו אנחנו מתאכזבים ובכל זאת לומדים לכבד.
ברגע שבו אנחנו מגלים שאפשר לרצות מאוד משהו, ועדיין לא לקבל אותו.
ואם נצליח ללוות את הילד בתוך החוויה הזאת, בלי לבטל את הרגש שלו ובלי לפגוע בביטחון של הכלב, יכול להיות שניצור שם הזדמנות משמעותית ללמידה.
אני לא יודע אם הילד יצא מהמפגש מחויך.
אולי הוא יהיה מאוכזב.
אולי הוא יצטרך עוד כמה מפגשים כדי להבין.
אבל אני רוצה שהוא יפגוש מולי אדם שמסוגל לכבד את הגבולות של מי שנמצא תחת אחריותו, גם כשזה מסבך לו את התכניות.
כי בסופו של דבר, הילדים שאנחנו עובדים איתם לומדים גם מהבחירות שלנו.
ואם אנחנו רוצים ללמד ילד שלרצונות ולגבולות שלו יש משמעות, אנחנו צריכים להיות מוכנים להראות לו שגם לרצונות ולגבולות של האחר יש מקום.
גם כשהאחר הזה הולך על ארבע.
לקריאה נוספת
- תרפיית כלבים בבתי ספר: כשהכלב בכיתה הופך למורה אחרון
- הלהקה נושמת: כלבים טיפוליים בבתי ספר משנים אקלים רגשי
- איך בונים אמון – השיעור שהכלב לימד אותי על מנהיגות
- הלהקה — כלבי הטיפול שלנו
- טיפול בעזרת כלבים לילדים
- הדרכה מקצועית לכלבנים טיפוליים
- IAHAIO – ה-White Paper הבינלאומי על התערבויות בסיוע בעלי חיים (כולל רווחת בעלי החיים)
טל יהב בדישי — מטפל בעזרת כלבים, מנחה קבוצות ומייסד מרכז ומכללת יה״ב.